<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף ל.</h2>
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו. העטור ז"ל [אות קבלת עדות].
<h2>דף מ:</h2>
[סנהדרין כ"ה ע"ב] תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין עוד הוסיפו עליהם הרועין והגבאין והמוכסין. הגזלנין שמנו כאן שהן מדרבנן במציאת חרש שוטה וקטן כלומר שגזלוה מהם ואמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דיש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, והחמסנין שמתחלה היו סוברים כיון שנותנין דמים דחמסן יהיב דמי כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ס"ב ע"א], כיון דחזו רבנן דשקלי וחטפי בעל כרחיהו גזרו בהו רבנן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] החמסנין והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ולאו דוקא גזלנין וחמסנין אלא אף כל מי שחשוד על הממון, וכן כתב בספר העטור. וגזלנין וחמסנין אם גזלנין וחמסנין דאורייתא, פסולין מדאורייתא ואם מדרבנן פסולים מדרבנן. הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה, ודוקא ברועה בהמת עצמו אבל רועה בהמת אחרים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] ואין אדם חוטא ולא לו. וסתם רועה פסול. ואמרינן התם ובפרק מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוץ לארץ כשרים ומגדלין בהמה גסה בכל מקום. וכתב בסמ"ג (מעכשו) [שעכשיו] מותר לגדל בהמה דקה בכל מקום. והגבאין אמר רבי יהודה סתם גבאי כשר ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי פסולין, דהכי אמרינן בגמרא כיון דחזו דשקלי יתיר פסלינהו. וגבאים אלו הם גובי מס המלך. והמוכסים סתמן פסולים מפני שלוקחים יותר מן הראוי. אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסה ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. וכופר בפקדון פסול לעדות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [ד' ע"א] ובפרק הגוזל [ק"ה ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"ב]. ודוקא דאסהידו סהדי דבההיא שעתא דכפריה בבי דינא הוי בידיה. אבל כופר במלוה כשר לעדות עד שישבע וכו' כדאיתא התם. וכן טבח ששוחט בהמות ובודקן ונמצאת טרפה תחת ידו פסול. כדאמרינן [סנהדרין כ"ה ע"א] ההוא טבחא דנפיק טרפתא מתותי [ידיה] פסליה רב נחמן ועבריה, וכתב הרז"ה ז"ל דשוחט בהמות שלו הוה, ונראה שאם היו של אחרים כשר וכן כתב בחשן [סימן ל"ד]. והרשעים שאינם דחמס. וכתבו בשם רש"י ז"ל שלא כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע וממר ומקלל חבירו בשם משום דלוקין כדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ובפרק הפעולים כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם, וכן כתבו בשם הריא"ף ז"ל. ואין צריך התראה. וראיה מהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדיא והא קא משמתין להו סברי כפרה קא עבדי לן. ואם התרו בהם בלי ספק שלא היה מכשירם רב הונא בריה דרב יהושע, דהוא עצמו לא הכשירם אלא מטעם (דברי) [דסברי] מצוה קא עבדינן ואחר ההתראה לא נשארה שום טענה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק קמא דמכות [ו' ע"ב], כנ"ל שזו היא ראיה לדין זה שכתבו רוב המפרשים והמחברים ז"ל דלא בעי התראה. ואף על פי שהרב בעל העטור ז"ל תמה על זה מכל מקום הראיה שהבאתי לזה ראיה היא. ומכאן למד גם כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [הלכ' עדות פי"א ה"א] שאין העד נפסל בעברה אלא בדבר שפשט בישראל שהיא עברה כגון נשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בה אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושהו להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, (כשראוהו) [כיצד ראוהו] קושר או מתיר צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אין יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה [מלאכה] בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. (וכן כתב) [וכן כתבו...], אבל בעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ל"ד] כתב דווקא קוברי מת דסברי מצוה קא עבדי אבל מחללין לדבר אחר פסולין. ומדברי הריא"ף ז"ל נראה שאף קוברי מת ביום טוב פסולין לעדות. אבל הרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג סימן י"ג] מכשירן.
<h2>דף מו:</h2>
[סנהדרין כ"ו ע"ב] אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, אמר ליה רב ששת עני מארי ארבעין בכתפיה וכשר, וקא מסיים בה בהלכות הריא"ף ז"ל התם ביצרו תקפו. אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקא אבל לעיולא לית לן בה. וכתב הריא"ף ז"ל וחזינן לחד מרבואתא דקא פסיק הלכתא כרב ששת וקא יהבי טעמא למלתא משום דהלכתא כרב ששת באיסורי. וכתב גם כן בתשובה [סימן קל"ז] דחשוד על העריות כיון שבא על אחת מהן חשוד על כלן. והרז"ה ז"ל השיג עליו וכתב דהלכתא כרב נחמן דהא רבה ורב פפא שקלו וטרו (אלביא) [אליביה] דהא לענין דינא איתמר והלכתא כרב נחמן בדיני [כתובות י"ג ע"א], ועוד דהא [ד]אמר יצרו תקפו נסחא משובשת היא ולא חייש רב נחמן לאהדורי ליה, וסובר ז"ל דדוקא חשוד והאי דאמרינן ארבעין בכתפיה וכשר משום דמלקין על לא טובה השמועה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ"א ע"א], וכן פירש רש"י ז"ל ובלא התראה, אבל בבועל ממש פסול. וגם מה שכתב ז"ל בתשובה לא נכון בעיניו דאם כן הוה ליה למימר הבועל את הערוה אלמא דוקא בחשוד הוא דפליגי רב נחמן ורב ששת אבל לבועל פסול הוא לעדות לכו"ע. ורבינו חננאל ז"ל כתב כדברי הריא"ף ז"ל דדוקא בועל, וכן דעת בעל העטור ז"ל. אבל לא נראית כן דעת הרשב"א בתשובותיו, ולא הרב בעל ההשלמה ז"ל. והרב בעל העטור ז"ל כתב איכא מאן דפסק כרב ששת דהלכתא כותיה באיסורי ואיכא מאן דאמר הכא דינא הוא והלכתא כרב נחמן בדיני ומסתברא כרב נחמן דסוגיא דרבינא כותיה אזלא. והרשב"א ז"ל כתב שני הדעות ודעתו לפסוק כרב ששת, וכן בספר חקות הדיינין [סימן י"ט] פוסק כרב ששת. וכן פסק בסמ"ג [לאוין רי"ד]. ואף על פי שאיני כדאי להכריע אבל לעניות דעתי נראה כדברי הפוסקים כרב נחמן דהכא בעדות ממון הוא דפליגי אבל בעדות אשה דהוא איסורא (הוא) [הא] מודה רב נחמן וכל שכן דאמוראי שקלו וטרו (אלביא) [אליביה]. ולא זכינו לדברי אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות לדעת הכרעתו כדברי מי צ"ע כדברי מי פסק. ופירוש לאפוקה הוא שמעיד עליה שמת בעלה או שגרשה ואינו נאמן לעדות זו משום דרוצה לעשותה פנויה כדי שתהא מצויה לו, אבל לעיולא שמעיד שנתקדשה עדותו עדות. ושנינו בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ד ע"ב] שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא (והא) [וקא] פריך עלה בגמרא [שם מ"ו ע"ב] וליתני נמי שבועת בטוי ומהדר כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני תינח אוכל ולא אוכל פירוש דהם שתים להבא ואפשר שבעת שבועתו שיקיים דבריו אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כלומר שהם שתים לשעבר ובשעה שנשבע כבר נשבע לשקר תנא שבועת שוא וכל דדמי לה כלומר ששתים לשעבר דומיא דשבועת שוא ורש"י ז"ל פירש דבאוכל ולא אוכל לא מיפסיל, ובעל העטור כתב דמיפסיל. וכתב בשם הרב רבי יעקב בר משלם ז"ל שהעובר על גזירת הקהל מן העובר על תקנת הקהל וחכמיהם שהוא פסול לעדות, וכן כתב בספר החשן בסימן ל"ד וכן בסימן (צ"א) [צ"ב] בשם רבינו תם והרא"ש ז"ל, וזהו על פי דרכו של בעל העטור ז"ל אבל על פי פירוש רש"י ז"ל הוי כשר לעדות, וכתבו שכן היא דעת הריא"ף והרמ"ה והרמב"ן זצ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"ד סימן קס"ו] שהעובר על חרמי צבור פסול לעדות. וכ"ש במקומות שאומרים וכל העובר על כונתינו ארור הוא לד' א-להי ישראל שארור יש בו שבועה כדאיתא בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א]. וכתב עוד בתשובה [ח"א סימן אלף י"ח] שהנשבע לחברו לפרוע לו לזמן פלוני אף על פי שיש לו עדים שלא האריך לו הזמן וכגון שלא זזה ידם מתחת ידו אינו נפסל דילמא אנוס הוא ולא אתרמי ליה זוזי כדאמרינן בפרק קמא דמציעה [ה' ע"ב] ובפרק הגוזל [ב"ק ק"ז ע"ב] גבי פקדון אלא אם העידו שהיו לו מעות בתשלום הזמן. וכתב הרב רבי יקר ז"ל הנשבע להכחיש העד אותו עד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפסלו, וכן כתב הרמ"ה ז"ל. והרשב"א מסופק בדבר והקרוב אצלו להכשירו, ובספר החשן סימן ל"ד הביא דברי הרב רבי יקר ז"ל בלי חולק.
